המינרל יוד ונפש הילד 

המינרל יוד ונפש הילד

במשך כמאה שנה, עד שבני האנוש למדו לחקות במעבדה את הורמוני בלוטת התריס, ועד שטעויות מסוימות בהערכת ניסויים מדעיים הדביקו את הרופאים במה שהרופא/חוקר ד"ר גאי איברהם כינה "יודופוביה" (פחד מיוד), שימש המינרל יוד כתרופה לבעיות שונות מגוונות. חתן פרס הנובל בכימיה (שזכה בפרס זה על הצלחתו לבודד את ויטמין C), אלברט זנט ג'אורג'י, סיפר:
 
"כשהייתי סטודנט לרפואה, היוד בצורת KI (יודיד אשלגן) היה התרופה האוניברסלית. אף אחד לא ידע מה הוא עשה, אך הוא עשה משהו - משהו טוב. אנו הסטודנטים סיכמנו את התופעה בחרוז קטן: 'אם אינך יודע מדוע, איך או לאן, תרשום לזה יודיד אשלגן'... לרשות קודמינו, אנשי הרפואה, עמדו כלי עבודה מעטים ופשוטים, ולכן הוכרחו להפעיל שני כלים שהטבע נתן לנו (שהשימוש בהם כבר לא אופנתי): עיניים ומוח. רופאים אלה התבוננו בדברים בצורה חדה, ולכן כנראה שלשימוש ביוד היה בסיס." [1]
 
מחסור ביוד בזמן ההיריון עלול להוביל לליקוי בהתפתחות המוח בעובר, וגם אם צורת הפגיעה היא עדינה, היא מתקשרת מאוחר יותר לירידה במנת המשכל ובכישורים המוטוריים של הילד.[2] כתוצאה מכך, ארגון הבריאות העולמי (WHO) העלה את ההמלצה לצריכת יוד לנשים בהיריון ל- 250 מק"ג ליום לעומת 150 מק"ג למבוגרים אחרים.[3]  נמצא ששינויים בבלוטת התרים במשך ההיריון מגבירים את ייצורם של הורמוני  הבלוטה בערך בחמישים אחוזים, ולכן מתגברת במקביל הדרישה ליוד, הנחוץ ליצירת הורמונים אלו. העובר מתחיל לרכז יוד בשבוע ה- 10-12, ולכן ראוי לאישה לדאוג למלאי היוד בגוף שלה עוד לפני שהיא נכנסת להיריון. צריכה של פחות מ- 100 מק"ג יוד ליום מיוחסת לתפקוד לא תקין של בלוטת התריס, וכמו כן, כושר הלימודים של הילוד עלול להיפגע בעתיד. הדרישה המוגברת של יוד לאשה בהיריון, דרושה גם במשך תקופת ההנקה, כדי להבטיח את המשך ההתפתחות התקינה של התינוק. השדיים מרכזים יוד, ומספקים כ- 100 מק"ג של מינרל זה לתינוק היונק. לכן, מומלץ לאישה מניקה לצרוך לפחות 250 מק"ג ליום - 150 בשבילה, ו- 100 עבור התינוק. על האם לוודא שתכשיר הוויטמינים הטרום-לידתיprenatal) ) שהיא נוטלת, מכיל כמות מספקת של יוד, כי לא כל תכשיר מכיל כמות מספקת שלו.
 
הסימנים המוכרים ביותר למחסור ביוד הם זפק (גויטר), שהוא התנפחות בחלק התחתון של הצוואר, ותת-פעילות של בלוטת התריס. שני הסימנים הללו קשורים זה לזה. במצב של מחסור ביוד, בלוטת התריס אינה מסוגלת לייצר הורמונים, היות שהיוד הוא אחד מחומרי הבניין של הורמונים אלה. כדי "לצוד" את היוד הנדרש, תאי הבלוטה מתנפחים. מחסור ביוד קיים בעיקר אצל אנשים החיים במקומות בהם רמת היוד בקרקע היא מינימלית, מצב הקיים בכשליש מכדור הארץ, וכך המצב גם בישראל, למיטב ידיעתי. במדינות המערב, הפתרון השימושי ביותר כדי לספק יוד לאוכלוסיות גדולות הוא הוספת יודיד אשלגן למלח. כאן בישראל, מוסדות הבריאות אינם כופים העשרה ביוד של מלח שולחן. המשמעות היא שמודעות הציבור הרחב לנושא מקבלת חשיבות יתר, אבל למעשה, המודעות לנושא חסרה.
 
בעולם שלנו כיום, נסיבות שונות מעלות את החשש לחסר ביוד ולתת-פעילות של בלוטת התריס, במיוחד בזמן ההיריון, כאשר הדרישה ליוד מתגברת, ובעקבותיה מתגברת הסכנה לפגיעה בנפש הילד, כאמור. ראשית, הסקרים הלאומיים על הבריאות והתזונה (NHANES)[4] הצביעו על ירידה ברמת היוד בשתן (הדרך המקובלת לבדוק את רמתו של היוד) בקרב האוכלוסייה של ארה"ב, ירידה של 50%, כאשר בקרב 6.7% של נשים בהיריון ובקרב 14.9% של נשים בגילאי הפוריות, רמת היוד הייתה נמוכה מ- 50 מק"ג לליטר, רמה הנחשבת כמנימלית. מספר גורמים נחשדים כתורמים לירידה זאת ברמת היוד:

1.     בעקבות השיטות המודרניות של החקלאות, מאגרי היוד (ומינרלים אחרים) בקרקע מתרוקנים, ולכן גם במקרים שהטבלאות של תכולת המינרלים במוצר חקלאי כלשהו מראות כמות נאותה של היוד, אין זה מבטיח שהיוד קיים במוצר למעשה.
2.     ההמלצות והאזהרות של הרופאים למעט בצריכת מלח שכנעו רבים לא להשתמש במלח, ולכן צריכת היוד נפגעה גם במקומות שמוסיפים אותו למלח.
3.     עד שנות השמונים של המאה העשרים, מאפיות הוסיפו יוד למוצרי מאפה, כי הוא משפר את איכות העיסה. כאשר הופיעו מאמרים המעלים חשש לבטיחות של צריכת יוד (יודופוביה), הוחלף היוד במינרל ברום, אשר השפעתו על העיסה דומה לזו של היוד. אולם, הברום דומה בתכונותיו הכימיות ליוד, אך הוא הנו רעיל. (אם יש בין הקוראים מי שיכול לספק לי מידע על הוספת ברום לקמח בישראל, אודה לו על כך.)
4.     הברום, הפלואור, והכלור הנם מאותה משפחה כימית כמו היוד, ההלוגנים. לכולם יש 7 אלקטרונים ברמת האנרגיה החיצונית; דבר זה גורם להם להיות פעילים במיוחד, ולהגיב בעוצמה עם חומרים רבים. בהיותם דומים ליוד, הם מפריעים לפעולתו. לכן, לא זו בלבד שהיוד הוצא מדברי מאפה לטובת הברום (לרעת אוכלי הלחם), אלא גם הברום סותר את פעולתו של היוד במקומות בגוף המשתמשים ביוד הנצרך ממקורות אחרים. כמו כן, הוספת פלואור למים הציבוריים, למשחות השיניים ולתכשירים שהורים תמימים נותנים לילדיהם לבליעה למעינת עששת (פעולה המוטלת בספק), וכמו כן, הוספת הכלור למים ציבוריים ולבריכות שחייה, כל אלו פוגעים ביכולתו של היוד להזין את בלוטת התריס כדי שהיא תייצר את הורמוניה.
5.     מחסורים במינרלים נוספים, ביניהם הסלניום והמגנזיום, הדרושים ליצירתם ולתפקודם של הורמוני בלוטת התרים, קיימים גם הם בקרב האוכלוסיה הכללית.
 
ואנו תוהים ועומדים חסרי אונים מול העלייה בתופעת ההיפותירואידיזם (תת-פעילות של בלוטת התריס) בקרב האוכלוסייה כיום, ואיננו יודעים מאין זה מגיע אלינו?!?!
 
ובכן, אימהות, ונשים המקוות להיות אימהות של ילדים בריאים בגופם ובנפשם, עצותיי הן כלהלן:

1.     עוד לפני ההיריון, או לפחות בזמן ההיריון, יש לעשות בדיקת יוד בשתן. עוד לא ביררתי בכל קופות החולים, אבל לפחות באחת מהן הסכימו לבצע בדיקה זו ללא כל בעיה. גם אם לא עשית בדיקה, אפשר לשער שקיים אצלך חסר כלשהו, כי הרופאים ברונשטיין ואיברהם גילו כי מחסור ביוד קיים בקרב יותר מ- 95% מהאוכלוסייה שבדקו.[5]
2.     עוד לפני ההיריון, כדי לחזק את בלוטת התריס, יש לקחת מולטי ויטמין/מינרל המכיל לפחות 150 מק"ג יוד. אבל דבר זה לבדו אינו מספיק להבטיח רמה טובה של יוד בגוף, אלא:
3.     יש להגביר את הצריכה של אצות וירקות ים, כמו קומבו, נורי, ספירלינה ועוד (בחנויות טבע יעזרו לכן למצוא אותם).
4.     אם מתגלה רמה נמוכה של היוד, או מתגלה רמת TSH גבוהה, אפילו אם הוא בצד העליות של הטווך הנורמלי, או אם יש סימפטומים המעלים חשש לתת-פעילות של בלוטת התריס (עלייה במשקל למרות שלא אוכלים הרבה, תחושת קור, דילול שיער, עייפות לא מוסברת, חוסר יכולת להתרכז, עור יבש, קול צרוד ועוד סימפטומים רבים), ניתן ליטול תוסף של יוד. הצורה השכיחה ביותר של תוסף כזה היא האשלגן יודיד, ויש עכשיו תוסף בשם Iodoral, המכיל שתי צורות של יוד. תוסף זה מומלץ על ידי הרופאים ברונשטיין ואיברהם, היות שרקמות מסוימות בגוף, ביניהן השדיים, סופגות צורה אחרת של היוד - יודין - ולא יודיד.
 
אני חייב לציין, שרוב רובם של הרופאים, הדיאטנים והתזונאים הטבעיים מאמינים שהיוד הוא חומר מסוכן, וצריכה של יותר מהקצובה היומית המומלצת (RDA) של יוד הנה מסוכנת ולא מומלצת .

בניגוד לדעת המקובלת הנ"ל, קומץ רופאים מתפלאים על דעה זו, היות שהיוד היה נתון בשימוש נרחב במשך עשורים רבים במינונים גבוהים מאלה, בהצלחה רפואית רבה וללא תופעות שליליות. זאת ועוד, גם כיום ביפן, צריכת היוד נאמדת במקורות שונים בין 5,289ל- 13,800 מק"ג ליום, לעומת הצריכה של 167 מק"ג ליום בארצות הברית. אם כן, היפנים צורכים פי 30 עד פי 80 כמות יוד מאשר האמריקאים, או פי 5 עד 14 מעל הגבול הבטיחותי העליון (upper safety limit) של הסטנדרט האמריקאי, שהוא מיליגרם ליום. ליפנים יש הרבה פחות בעיות בבלוטת התריס, בעיות אשר עודף יוד אמור לגרום להן.
 
רופאים אלו, וההולכים לאורם, ביצעו עבודה רבה בנושא היוד, וראו בקליניקות שלהם תוצאות מופלאות למדי. למעוניין להתעמק בנושא, מומלץ לעיין בספרו של ד"ר ברונשטיין[6], ובמאמרים של ד"ר גאי איברהם, הנמצאים באינטרנט[7]
 
בכל אופן, היוד הוא חומר עוצמתי, וראוי לכבד עובדה זאת. הנוטל יוד בצורת תוסף, יעשה זאת תחת פיקוח רופא או תזונאי המכיר היטב את עבודתם של הרופאים החלוצים שהזכרנו.


[1] Szent-Gyorgyi, Bioenergetics Academic Press, NY. P. 112. 1957
[2] Haddow JE, et.al. Maternal thyroid deficiency during pregnancy and subsquent neuropsychological development of the child. New England Jour of Medicine. Aug 1999. PMID: 10451459
[3] Bath S, et. al. Iodine status uf UK women of childbearing age. J of Human Nutr Diet 2008 Jul 15;21(4):379-380.
[4]  The National Health and Nutrition Examination Surveys (NHANES I: 1971-1974 and NHANES III: 1988-1994). Journal of Clinical Endocrinology & Metabolism Vol.92, 2007.
[5] Brownstein, David M.D.  Iodine, Why You Need It, and Why You Can't Live Without It. Medical Alternatives Press. Copyright 2008 by David Brownstein, M.D.
[6]  כנ"ל הערה 5. את הספר ניתן לקנות באתר, http://www.drbrownstein.com/
 [7]  http://www.optimox.com/pics/Iodine/opt_Research_I.shtml